אני על הבמה באמפיתאטרון הרומי בקיסריה
לפני הרבה מאד שנים, הרבה לפני שהתחלתי לאמן ולעזור לאנשים הסובלים מפחד קהל, כאשר שמשתי יועץ אסטרטגי לקונצרן פיננסי-כלכלי גדול, התבקשתי בהזדמנות מיוחדת וחגיגית במיוחד, להנחות את אירוע ההשקה של מועדון הלקוחות החשובים מאד (VIP) של הקונצרן.
בערב האירוע, מצאתי את עצמי לראשונה בחיי עולה על הבמה של האמפיתיאטרון הרומי הענק בקיסריה. בקצה הרחוק של הבמה ניצבו הפודיום והמיקרופון והאור החזק של הזרקורים שטף את הבמה הענקית.
אני זוכר שכאשר טיפסתי את 5 המדרגות ועליתי על הבמה, צעדתי לאיטי אל המיקרופון המרוחק ותוך כדי כך הבטתי אל הקהל סביב, מימין לשמאל וחזרה, הבטתי במעלה הטריבונות אל היושבים למעלה על הספסלים הארוכים ואחר כך למטה, אל השטח שגודר ונשמר במיוחד לאורחים החשובים ביותר. תאורת האמפי דלקה ויכולתי לראות את כולם.
ידעתי שבקהל ישובים ומביטים בי אנשים אלפי בני אדם, נשים וגברים, אנשים חשובים מאד ובהם שרים, חברי כנסת, ראשי עיריות, מנהלים בכירים מחו"ל, מנכ"לי חברות, חברי דירקטוריונים, בעלי הון מפורסמים, מנכ"לי ארגונים, יבואנים, סוחרים, תעשיינים, אנשי פיננסים, פרסומאים, מנהלי שיווק, דוברים מקצועיים, המון עיתונאים ועוד המון לקוחות ואנשים חשובים מאד.
אני זוכר היטב את הרגע הראשון שלי על הבמה בקיסריה. אני זוכר שמול הקהל העצום, הרגשתי התרוממות רוח נפלאה. אלפי זוגות העיניים שהביטו בי הפיחו בי התלהבות עצומה וההתרגשות הגדולה הזרימה בי תחושה נעימה של ניצחון, על אף שעדין לא הוצאתי מילה אחת מפי. למרות שהייתי "רק" המנחה הרגשתי כמו כוכב.
הערב עבר מצוין. כל מה שתכננתי להגיד "עבד טוב".הנאומים והברכות שניסחתי היו מרגשות (וכן, מסתבר שאני אמרתי "ערב טוב קיסריה" הרבה לפני שלמה ארצי). הרגשתי שאני מוכן היטב למשימה שלדיבור מול קהל, פרזנטציה והצגת הרעיון והסבר מהות פעילות מועדון הלקוחות התקבלו במחיאות כפיים, ההלצות הצחיקו, הצגת והזמנת המכובדים נעשתה היטב והצלחתי להגות נכון גם את השמות וגם את התארים של האורחים מחו"ל.
אני זוכר את המהומי ההסכמה והחיוכים של הקהל כאשר הצגתי את הנושאים, את הצחוקים אחרי הבדיחות שספרתי ואני זוכר את מחיאות הכפיים של הקהל כאשר ירדתי מהבמה.
אחר כך, בסיום האירוע, קבלתי מחמאות רבות מאנשים רבים והמחמאה אשר חזרה ונשמעה שוב ושוב, היתה "אתה נולדת להיות על הבמה".
זהו שלא!
אני הייתי ילד ביישן. כילד לא חלמתי שיום אחד אהיה מרצה מבוקש ואבמע סדנאות והרצאות בארץ ובחו"ל, שאלמד נשיא מדינה באפריקה, מנכ"לי חברות בינלאומיות, דיפלומטים, שרים, בעלי הון מפורסמים, בדרנים ואנשי במה, מנכ"לי חברות ועוד רבים אחרים. עד גיל שנות "העשרה" לחיי, הייתי ילד קטן, נמוך קומה ורזה מאד, מה שהציב אותי במקום לא אטרקטיבי ב"שרשרת המזון" של בריוני בית הספר ובטח שלא בצמרתה. למרות שכילד שחקתי טניס ולמדתי שיט, לא בלטתי כמצטיין וכך גם כתלמיד, שיחד עם ממדי הגוף הקטנים, גרמו לכך שגם הביטחון העצמי שלי לא היה מפותח. בקיצור , הייתי ילד ביישן. מהטקס על הבמה בבית הכנסת בבר המצוה שלי אני זוכר במעומעם רק את דפיקות הלב המטורפות, ההתרגשות העצומה והרצון שהכל יגמר ואוכל לרדת משם. גם בתנועת הנוער לא התבלטתי ולא התנדבתי לעלות ולדבר על הבמה באירועים ובטקסים.
רק שנים מאוחר יותר, אחרי הצבא, כשמצאתי את עצמי מלמד סקי מים באילת, במסגרת צוות הבידור של מלון הסלע האדום ומידי פעם מתבקש לעזור למלא תפקידים קטנים בהצגות ובמערכונים שביצעו אנשי צוות הבידור מול אורחי המלון גיליתי כי למרות הביישנות, קסם הבמה התחיל להשפיע עלי. גיליתי שלמרות הלחץ והבהלה, אני מסוגל להתגבר על הבושה, להסתיר את הלחץ הגדול, את הדופק המהיר, לנצל את ההתרגשות הגדולה כדי לעלות על הבמה בהתלהבות ו"לשחק אותה".
הרבה פעמים שאלתי את עצמי אז, מדוע כל כך הרבה אנשים, בכל העולם, מכל המוצאים, הגילים, המקצועות ובכל מדינה ויבשת, סובלים מהתחושה הנוראה והמתסכלת הנקראתפחד קהל או חרדת במה? מה כל כך מפחיד ומרתיע אותם מלדבר מול קהל?
במשך שנים התעניינתי מאד בנושא ובמקביל לעבודתי כיעוץ אסטרטגי ויועץ תקשורת ויחסי ציבור, דוברות והסברה למאות גופים וחברות ישראליים ובינלאומיים, תכננתי ובניתי מתודולוגיה שמטרתה עזרה לאנשים הסובלים מפחד קהל ומחרדת במה.
היום, אחרי למעלה מעשרים שנה שאני מאמן ועוזר לאנשים הסובלים מפחד קהל ומלמד אנשים אחרים להופיע בהצלחה ולדבר מול קהל, מייעץ למנהלים כיצדלקדם קריירה עסקית, מבצע עם פוליטיקאים ואנשי ציבור הכנה להופעה בטלוויזיה ולבצע פרזנטציות, אני יודע את התשובה. שיטתICU שפיתחתי אז, הבנויה על הניסיון שרכשתי במשך כעשרים שנה כיועץ תקשורת ומשתבחת בזכות הניסיון הגדול שצברתי מעבודה עם אלפי "תלמידים" שהגיעו אלי בבקשה ללמוד דרך, שיטה, תורה להתגברות על פחד הקהל שלהם, שיטת ICU בנויה על 3 בסיסים מוצקים: הראשון, העובדה שרובנו פוחדים מהפחד, תחושת הפחד מוזמנת על ידנו והחשש העיקרי שלנו הוא מחשיפת החולשה אשר תבוא לידי ביטוי ברעידת הידיים, בדופק המטורף, ברעידת הקול, בהסמקה, בהזעה ובגמגום. הבסיס השני היא העובדה שכולנו חוששים מביקורת, החל מביקורת עצמית, דרך ביקורת רעה ואפילו מביקורת בונה. החשש מביקורת גורם לאנשים מסוימים להימנע מלנסות דברים חדשים, להימנע מלהציג את עצמם, להימנע מלהיבחן. הבסיס השלישי הוא העובדה שאנשים שסבלו מטראומה מול קהל, יפתחו לעצמם דרכים ושיטות כדי להימנע מלדבר מול קהל, ההתרחקות הזו תחזק את הפחד מההופעה ומהדיבור מול קהל והפיתרון או המזור מתרחקים ונעלמים. אנשים אלה מחפשים דרך להצליח בראיון עבודה, מחפשים דרך להביע את עצמם בישיבה, לברך את האורחים באירוע משפחתי, להשתתף בצורה פעילה בישיבת ועד הורים בבית הספר של הילדים, להצליח בדינמיקה קבוצתית בתהליך קידום בעבודה ואפילו...אפילו סתם להציג את עצמם בפני קבוצה ביום הראשון ללימודים באוניברסיטה או ביום הראשון במקום העבודה החדש.
ההמשך במאמר הבא שלי.
